נימוקי יוסף על בבא מציעא י״ז

« נימוקי יוסף על בבא מציעא ט״ז ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא י״ח ע״א »

1 וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

2 ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״ וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

3 רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן אָמַר: בֵּין ״צֵא תֵּן לוֹ״, בֵּין ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – נֶאֱמָן. בָּא מַלְוֶה לִכְתּוֹב – אֵין כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לוֹ.

4 אֶלָּא אִי אִיכָּא לְפַלּוֹגֵי – הָכִי הוּא דְּאִיכָּא לְפַלּוֹגֵי: אָמְרוּ לוֹ ״צֵא תֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

5 ״חַיָּיב אַתָּה לִיתֵּן לוֹ״, וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא פָּרַע, וְחָזַר וְאָמַר ״פָּרַעְתִּי״ – לֹא הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

6 מַאי טַעְמָא? אִשְׁתְּמוֹטֵי הוּא קָא מִשְׁתְּמִיט מִינֵּיהּ, סָבַר עַד דִּמְעַיְּינוּ בִּי רַבָּנַן בְּדִינִי.

7 אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מָנֶה לִי בְּיָדְךָ״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״אֵין לְךָ בְּיָדִי כְּלוּם״, וְהָעֵדִים מְעִידִים אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְחָזַר וְאָמַר: ״פָּרַעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתוֹ מָמוֹן.

8 כִּי הָא דְּשַׁבְּתַאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי מָרִינוּס כְּתַב לַהּ לְכַלְּתֵיהּ אִיצְטְלָא דְמֵילָתָא בִּכְתוּבְּתַהּ, וְקַבְּלַהּ עֲלֵיהּ. אִירְכַס כְּתוּבְּתַהּ. אֲמַר לַהּ: ״לָא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם״. אֲתוֹ סָהֲדֵי וְאָמְרִי: אִין כְּתַב לַהּ. לְסוֹף אֲמַר לְהוּ: ״פְּרַעְתִּיהָ״. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: הוּחְזַקְתָּ כַּפְרָן לְאוֹתָהּ אִיצְטְלָא.

9 אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה, וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״, וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה.

10 אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, אֲמַר לְהוּ: מִסְתַּבְּרָא מִלְּתָא דְּרַבִּי אָבִין שֶׁנִּתְחַיֵּיב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין, אֲבָל חִיֵּיב עַצְמוֹ שְׁבוּעָה – נֶאֱמָן. עָבֵיד אִינִישׁ דְּמִקְּרֵי וְאָמַר. אַהְדְּרוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אָבִין, אֲמַר לְהוּ: אֲנָא נָמֵי בְּבֵית דִּין אֲמַרִי.

11 אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִלְעָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ וְהָעֵדִים מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִשְׁבַּע, וְחָזַר וְאָמַר ״נִשְׁבַּעְתִּי״ – הוּחְזַק כַּפְרָן לְאוֹתָהּ שְׁבוּעָה.

12 אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמּוֹצֵא שְׁטַר חוֹב בַּשּׁוּק, וְכָתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק, וְכָתוּב בּוֹ זְמַנּוֹ בּוֹ בַּיּוֹם – יַחְזִירוֹ לַבְּעָלִים.

13 אִי מִשּׁוּם כָּתַב לִלְוֹת וְלֹא לָוָה – הָא כָּתוּב בּוֹ הֶנְפֵּק. אִי מִשּׁוּם פֵּרָעוֹן – לִפְרִיעָה בַּת יוֹמָא לָא חָיְישִׁינַן.

14 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ – אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ, שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ.

15 אֵימַת? אִילֵּימָא לִמְחַר וּלְיוֹמָא חָרָא, מַאי אִרְיָא שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁעְבּוּדוֹ? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ מוּקְדָּם, וּתְנַן: שִׁטְרֵי חוֹב הַמּוּקְדָּמִין – פְּסוּלִין.

16 אֶלָּא לָאו בְּיוֹמֵיהּ. אַלְמָא פָּרְעִי אִינָשֵׁי בְּיוֹמֵיהּ!

17 אֲמַר לֵיהּ: מִי קָא אָמֵינָא דְּלָא פָּרְעִי כְּלָל, דְּלָא שְׁכִיחִי אִינָשֵׁי דְּפָרְעִי בְּיוֹמֵיהּ קָא אָמֵינָא.

18 רַב כָּהֲנָא אָמַר: כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא?

19 מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי מִפְרָע פַּרְעֵיהּ, וְהַאי דְּקָא אָמַר לָא פְּרַעְתֵּיהּ, מִשּׁוּם דְּקָבָעֵי מֶהְדַּר לְמֵזְפָא בֵּיהּ זִמְנָא אַחֲרִיתִי, וְלִפְשִׁיטֵי דְסָפְרָא חָיֵישׁ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵק. סָבַר: שָׁמְעִי בֵּי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי.

20 מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחֲזִיר,

21 וְאוֹקִימְנָא, כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה. וּמִשּׁוּם שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרֵי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי שֶׁלֹּא כַּדִּין.

22 וְלָא אָמְרִינַן דְּאִם כֵּן מַלְוֶה גּוּפֵיהּ לָא שָׁבֵיק. דְּאָמַר לֵיהּ: כְּתוֹב שְׁטָרָא אַחֲרִינָא בְּתִשְׁרִי, דְּדִלְמָא שָׁמְעִי רַבָּנַן וּמַפְסְדִי לִי!

23 אָמְרִי: הָתָם, מִשּׁוּם דְּאִית לֵיהּ רַוְוחָא דְּקָא טָרֵיף לָקוֹחוֹת מִנִּיסָן וְעַד תִּשְׁרֵי, מֵינָח נִיחָא לֵיהּ וְלָא אָמַר וְלָא מִידֵּי. הָכָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ רַוְוחָא, דְּסוֹף סוֹף שְׁטָרָא הָאִידָּנָא כְּתִיב, מַאי אִיכָּא – דְּקָטָרֵיף לָקוֹחוֹת? בִּשְׁטָר שֶׁנִּמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ לָא שָׁבֵיק.

24 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַטּוֹעֵן אַחַר מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין –

25 לֹא אָמַר כְּלוּם. מַאי טַעְמָא? כׇּל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין – כְּמַאן דְּנָקֵיט שְׁטָרָא בִּידֵיהּ דָּמֵי.

26 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: וְלֹא מִשְׁנָתֵינוּ הִיא זוֹ? הוֹצִיאָה גֵּט וְאֵין עִמּוֹ כְּתוּבָּה – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ.

27 אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּדַלַּאי לָךְ חַסְפָּא, לָא מַשְׁכַּחַתְּ מַרְגָּנִיתָא תּוּתַהּ.

28 אָמַר אַבָּיֵי: מַאי מַרְגָּנִיתָא? דִּלְמָא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן, דְּגֵט הַיְינוּ כְּתוּבְּתַהּ. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתוּבָּה, אִי נְקִיטָא כְּתוּבָּה – גָּבְיָא, אִי לָא – לָא גָּבְיָא.

29 הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי: לָאו מִלְּתָא הִיא דְּאָמְרִי, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתוּבָּה, אִי נְקִיטָא כְּתוּבָּה – גָּבְיָא, אִי לָא – לָא גָּבְיָא, אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין בְּמַאי גָּבְיָא?

30 בְּעֵדֵי מִיתַת בַּעַל – לִטְעוֹן וְלֵימָא: פְּרַעְתִּיהָ. וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, אִם כֵּן מָה הוֹעִילוּ חֲכָמִים בְּתַקָּנָתָן?

31 אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: וְאַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין, דְּאִית לַהּ כְּתוּבָּה מְנָא לַן?

32 אִילֵּימָא מֵהָא דִּתְנַן: נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵירוּסִין וּבֵין מִן הַנִּישּׂוּאִין – גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, דִּלְמָא הֵיכָא דִּכְתַב לַהּ?

33 וְכִי תֵּימָא: מַאי לְמֵימְרָא?! לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּאָמַר שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

34 דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דִּכְתַב לַהּ, הַיְינוּ דְּקָא תָּנֵי גּוֹבֶה אֶת הַכֹּל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּלָא כְּתַב לַהּ,

פירוש נימוקי יוסף על בבא מציעא י״ז

1 גמ' תניא מצא טלית:

2 איסטרטיא. דרך כבושה לרבים:

3 ג' ימים. מפרש בגמרא לפני עלות השחר גם לאחר שחשכה דאילו ביממא ממש אפילו ימים טובא מאי איריא שלשה ואילו בליליא ממש אפילו חדא שעתא נמי :

4 שוטפין ובאין. לשדה חבירו:

5 לגנתו מנין. דהוי השבה ופטור:

6 לא צריך דעת בעלים. לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת:

7 הכל צריכין. גנב וגזלן שהשיבו צריכין להודיע לבעלים ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותה דכיון שידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה לשומרה ולא האכילה:

8 שלח. גבי שלוח הקן ואנן תנן חולין דף קמא. שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים:

9 לדבר מצוה. היה צריך לטהר בה את המצורע מנין שאסור באם על הבנים דאילו לדבר הרשות כגון לאכילתו היינו תקח לך:

10 עזוב תעזוב. פריקה:

11 הקם תקים. טעינה:

12 במיתה הכתובה בו. דהיינו בסייף כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטבעו:

13 הכה תכה. בעיר הנדחת:

14 ברשות ב"ד. שצעק עליו בב"ד ושלחו שלוחם לתפוש מטלטלין דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמרינן לקמן בפרק המקבל דף קיג: בשליח ב"ד הכתוב מדבר:

15 שלא ברשות ב"ד מנין. דצריך השבה:

16 אין לי אלא ברשות. סתם חבלה היא ברשות דלא חציף איניש ליכנס לביתו ליטול מטלטלין שלא ברשות:

17 חד לכסות יום. בפרק המקבל דף קיד: מפרש להו לקראי הכי:

18 מתנה מועטת. אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה:

19 נתברך הבית. דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה' וגו':

20 יש לו ואינו רוצה להתפרנס. בפרק מציאת האשה מפרש לה בכתובות דף סז::

21 תוכיח מ"מ. ואע"ג דהתם בערכין דף טז: דרשינן ליה דאפי' בעבירה אחת חוזר ומוכיחו אפילו מאה פעמים דהוכח אתא לעבירות חלוקות אפילו הכי דרשינן ליה נמי לתלמיד לרב דכולהו שמעת מינה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין כך העלו המפרשים זכרונם לברכה:

22 היה בטל מן הסלע וכו' והא לאו בטל הוא. שהרי טורח בהשבה וכבר פירשתי במתני' דאע"פ דאם היה יושב בטל חייב להחזיר בחנם מ"מ השתא שהוא בטל מן הסלע אינו חייב להחזיר בחנם דשלו קודם אלא שנותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול ולהתרפות ממלאכתו ולישב בטל אבל השתא דלאו בטל הוא אכתי שלו קודם:

23 של אותה מלאכה. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו ובמאי דשקיל במלאכה קלה יהיב ליה שהוא עצמו נוח לו בכך ושלו קודם מיקרי ור"ח ז"ל פירש דכי אמרינן כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ה"ק כשעה שבטל ממנה כשהוא משתכר בזול כדי שלא ישב בטל ואם החזיר זה את האבדה בשעה שהמלאכה מרובה ושהה בחזרתה השיעור שהיה מרויח סלע לא יאמר לו תן לי סלע שהפסדתי בחזרתה אלא נותן לו כשעה שהמלאכה מועטת שלא היה משתכר בשיעור חזרה זו אלא חצי סלע וכן פי' הרב אלפסי ז"ל בתשובה וטעמא דמילתא דמשערינן ליה כשער הזול כ' הרנב"ר ז"ל דכיון דמדעתא דנפשיה עבד שהרי כיון שלא היה שם ב"ד לא היה מחויב להתבטל מן הסלע שהרי שלו קודם כדתנן במתני' אלא מצוה בעי למעבד לפיכך הטילו חכמים פשרה זו וא"ת כיון דמדעתיה עבד למה נותן לו כלום והא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ופטור אע"ג דאית ליה פסידא דבהדיא אמרינן בכתובות דף קז: ובנדרים דף לג. דפורע חובו של חבירו פטור משום דמבריח ארי בעלמא הוא תירץ הרמב"ן ז"ל דכה"ג ממונא דמטא לידיה דבעל אבדה הוא ודמי לפועל שעושה מלאכה בשל חבירו דנותן לו מה שההנהו אבל פורע חובו של חבירו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דבעל חובו מידי אלא שנמחל חובו ונסתלק נזקו ממנו מבריח ארי מנכסי חברו הוא ואע"ג דאית ליה פסידא פטור:

24 ואם יש שם ב"ד וכו'.:

25 פלג. הסחורה ולא מעות אלא דבר הצריך שומא:

26 תרי מגו תלתא. שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר ג' היינו:

27 אם יש שם ב"ד. ג' אלמא אין כח להפקיעו ממון זה אצל זה בפחות מג':

28 גלוי מילתא. שידעו שחלקתי בשוה:

29 אלמנה מוכרת. אלמנה הניזונית מנכסי יתומים מוכרת למזונו' שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול ומשום חינא עשאוה כשותף דודאי לא אלים ליפות כחה יותר משותף דהא לית לה בנכסים כלום אלא משום תקנתא היא ואם איתא דשותף לא יחלוק בלא ב"ד היאך היו מתקנין כן באלמנה:

30 ב"ד הדיוטות. והכי קי"ל ופירוש הדיוטות שאין יודעין בדין כלל אלא שהם בקיאין בשומא דבהכי בלחוד סגי לאלמנה ושותף אבל אי אפשר לפרש כמו שמתפרש בעלמא שפירוש הדיוטות בכל מקום דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו וסברי דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא ע"כ כדאמרן והא דאמר פרק אלמנה ניזונית דף צח. דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום אע"ג דמיירי בב"ד הדיוטות הא פרש"י ז"ל שם דהיינו טעמא לפי שהיא שליח של יתומים לפיכך אינה יכולה לשום לעצמה דמי מכר לה כיון שאינם אלא שמאין דמיד ב"ד חשוב דוקא היא יכולה לקנות שהן אביהם של יתומים והם עומדים במקומן והאלמנה היא כאחר דעלמא אבל השתא היא כשליח יתומים ואמרינן התם דאין שליח יכול לשום לעצמו. והוי יודע דכי היכי דמסקינן הכא דשותף חולק שלא מדעת חבירו בב"ד במטלטלין ה"ה בקרקעות והכי מוכח בפרק בית כור דף קו: בהא דאמרינן ולרב דאמר בטלה מחלוקת ומיהו איכא מ"ד דדוקא בב"ד חשוב הא לאו הכי כשיבא חברו יכול למחות ברוחות וראיה לדבר מדאמרינן בכמה דוכתי כתובות ק. וגיטין לד א יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ובודאי לא שייך טעמא דכח ב"ד אלא בב"ד חשוב אבל לא בשמאין בעלמא אבל שותף חולק מדעת חבירו שלא בב"ד כלל אם נשתתפו במעות וכדמוכח בפרק איזהו נשך דף סט. בעובדא דהנהו כותאי דעבדי עיסקא דאמר זוזי כמאן דפליגי דמו ונמצא שלשה דינים בחלוקת השותפים שלא מדעת. קרקעות דוקא בב"ד חשוב. מטלטלין ואפילו בב"ד של הדיוטות אלא שבקיאין בשומא. וזוזי אפילו בלא ב"ד כלל:

31 מתני' מצאה ברפת. צריך לומר דמיירי באינה משתמרת כגון דאינה נעולה שאם באת לצאת יוצאה מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה דאי ס"ד משתמרת השתא משכח לה אבראי מעייל לה בגוה משכח לה בגוה מיבעיא דאינו חייב להוציאה משום אבידה וצ"ל נמי שאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת מדקתני אינו חייב בה:

32 היתה בבית הקברות. והוא כהן:

33 או שאמר לו אל תחזיר. והיא במקום שהוא מותר לילך שם:

34 הלך וישב לו. הבעלים:

35 אבל לא לטעון. בגמ' מפרש:

36 רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. וליתא דלא קי"ל כוותיה:

37 גמ' תנו רבנן כולכם חייבין בכבודי. מאני ה' יליף אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו:

38 לפרוק בחנם. איכא מ"ד דדוקא בשאינו בטל מן הסלע אבל היה בטל נותן לו כפועל דלא עדיף מאבידה וקרי כאן אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם אלא בבטל קא אמרינן דהוי בחנם ולפי זה טעינה בשכר אפילו באדם בטל ואינו מחוור בעיני הרב רבינו נסים בר ראובן דכיון דאיכא בפריקה צער בעלי חיים אפילו בטל מן הסלע חייב בחנם אבל טעינה הויא כשאר אבידה דבשכר כל שלא היה בטל אבל אם בטל בחנם והא דאמרינן לקמן בפריקה דכי לא עביד מרה בהדיה בשכר משום קנס הוא דנוטל שכר ממרה כיון דלא מסייע בפריקת בהמתו:

39 כדי לכוף את יצרו. כתב הרמב"ן ז"ל דלאו היינו שונא דקרא דהא אוקימנן בפרק ערבי פסחים דף קיג: כגון דחזא ביה דבר ערוה יחידי דמצוה לשנאותו ולמה יכוף את יצרו אלא הכא בשונא דעלמא עסקינן דעביד ביה אסורא כי סני ליה:

40 משום צער בעלי חיים. פסקו הגאונים ז"ל ורב אלפס ז"ל כרבא דאמר צער בעלי חיים דאורייתא והכי מוכח בפרק מפנין דף קכח: דשרינן בטול כלי מהיכנו דרבנן משום צער בעלי חיים דאורייתא ומיהו דוקא בצער גדול אבל צער מועט לא דתנן בפרק משילין דף לז. גבי אותו ואת בנו שנפלו לבור דלא שרינן ליה להעלותו אלא יעשה לו פרנסה במקומו דלאו צער הוא כולי האי ואי תימא וכיון דצער בע"ח דאורייתא זקן ואינה לפי כבודו למה אינו פורק ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד תורה עדיף וזה לא מחוור בעיני הרנב"ר ז"ל דזקן לאו דוקא קנה חכמה לבד קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו נמי וכדעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה אלא הכא כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות:

41 ת"ר כי תראה יכול מרחוק. וחייבתו התורה לילך לשם:

42 ומדדה עמו. לאחר שהטעינה שמא יפול ויחזור ויטעון:

43 ונוטל שכר. הא שמעינן לרבנן דטעינה בשכר וקי"ל כוותייהו אלא מפני שמה שמדדה עמו הוא גם כן צורך פריקה דמשום שנאמר עזוב תעזוב אפילו ק' פעמים אם חזרה ונפלה חייב לפרוק ולטעון ופריקה היא בחנם כדאמרינן מש"ה אתא לאשמועי' דלא עדיף מדדה מטוען ולפיכך יש לו שכר וכ' הרמב"ם ז"ל סוף הלכות רוצח ושמירת נפש שאם א"ל בעל המשא איני רוצה ליתן לך אינו צריך להדדות עמו ושיעור ריס כ' ז"ל שהוא מאתים וששים ושש אמה ושני שליש אמה והוא אחד משבע ומחצה במיל:

« נימוקי יוסף על בבא מציעא ט״ז ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא י״ח ע״א »